אני מאמין שכתיבה היא צורה בסיסית של יצירת קשר, היא אמצעי לימוד ואמצעי ארגון שאין כדוגמתו. החברה נמדדת לפי הסיפורים שהיא מספרת לעצמה ועל עצמה.

ברמה האישית, יש הרבה סיבות לכתוב: הרצון להשאיר חותם, הרצון להביע את עצמנו ואת האמת שלנו, הרצון לגעת במישהו אחר, הרצון לכבוש לב אהוב או אהובה רצון להשיג כסף והשפעה - כל הסיבות הללו חשובות וראויות במידה זה או אחרת, אבל אם איננו חושבים על הכתיבה כאמצעי, אלא כמטרה בפני עצמה.

אין ספק שהכתיבה היא תענוג גדול. תיאור יפה מפעיל את הרגשות שלי בזמן שאני כותב אותו, לא פחות מאשר בזמן שאני קורא אותו והאמת היא שכשסוף סוף אני מתפנה לכתוב, אני יכול להיות בתוך התיאור והעלילה ולא לצאת מהם.פעם ישבתי ליד פסיכיאטר באוטובוס ודיברנו על הקשר שבין כתיבה למוח האדם. הוא אמר לי שבמהלך כתיבה המוח מעבד את הכתוב בעוד שתי רמות של סינון ומחשבה מאשר דיבור. השורה התחתונה, אין ספק שכתיבה עוזרת לחשוב, אין ספק שהיא יכולה גם לעוור, אבל כמה מכם יכולים לקחת מחשבה מלפני שבוע ולהגיד "המחשבה הזו לא מנוסחת טוב" או "הדיבור הזה לא מושלם" ולתקנו?

סופר יכול לפרנס עשרה ספרים, ועשרה ספרים לא יכולים לפרנס סופר

(שולחן עורך, פרק כ' פס' ס"פ)

אם נמנה היום את מספר הקוראים והכותבים, ודאי מספרם עולה על כל תקופה אחרת בהיסטוריה, אולם באוחזים, מספרם פוחת. לא רק משום שיש הרבה גירויים אחרים שמשרתים את המטרות שציינתי לעיל, אלא שמצד אחד אנחנו עובדים הרבה עם דימויים חזותיים וגורעים מן המילה הכתובה, והדבר חבל כי צורת התקשורת הזו – הספר – אין דומה לה ואין לה תחליף.

ניסיתי לחשוב על סיבה רציונלית אבל אין. מי שכותב אותה מת בגיל צעיר, עני ועם פנקס שחור מלא בשמות של בחורות. אני משער שאם בכלל עלתה השאלה הזו או שאין לכם מוזה, או שאתם במשבר, או שאתם זקוקים לליטוף על הראש או מחיאות כפיים. השירה בוחרת בך. לא להיפך, והיא נכתבת כמו שדר של מהפכה ומופצת למביני דבר. שירה היא אקט של אהבה. כמו כשהיינו ילדים קטנים והיינו משחקים "חבילה הגיעה" היינו מעבירים צרור נייר עיתון  מאחד לשני עם משימות עד שהיה נחשף הבפנוכו, שהיה מתנה או ממתק. בעיני זה הדימוי הכי קרוב לשירה שיש. יש בה הרבה שלח לחמך וכמו שאמר לי פעם מישהו "היא לא מניבה" אבל בעיני זו צורת האמנות היפה ביותר, הדחוסה ביותר והקלה ביותר להבעה. וזו הסיבה שאני אוהב אותה.

אין ספק שבעידן הדיגיטלי, הספרים יהפכו לסוג של תקליטי ויניל. אינני אומר שלא יצאו עוד ספרים מודפסים, אבל היתרונות הבלתי ניתנים להכחשה של הספר  האלקטרוני (המשקל, הכמות, נוחות מציאת הדברים שמחפשים, האסתטיקה) יביאו עימם גל של ספרות גרועה ולאחר מכן, הוצאות הספרים יהפכו לסוג מסוים של אקדמיות קטנות אליהם יגיעו אנשים כדי ללמוד ליצור ספרים טובים.

אני אישית במידה מסוימת מצר על האובדן של הרפרוף והדפדוף. כבר עכשיו כאשר אנחנו מחפשים שיר ביו-טיוב, איננו יכולים לגלות את שאיננו יודעים וכך יכול למשל להיווצר דור שלעולם לא יכיר סופרים מסוימים בגלל זכויות יוצרים ומעבר המדיומים. אבל לא מן הנמנע שימצא פיתרון גם לזה

חבר לעט נועדה בראש ובראשונה לתת מענה על מנת לשפר ולטייב את אותם 7,000 כותרים היוצאים לאור מדי שנה, ולכותבים המבקשים להכשיר את עצמם לכתיבה של כל דבר, משיר הייקו ועד רומן. לסדנה הראשונה שהעברתי למבוגרים באה אישה שאמרה שכל מה שהיא מצפה להשיג מהסדנה הוא "לדעת לכתוב ברכות יותר טוב". עד סוף הסדנה היא הייתה כותבת מן המניין וכתבה סיפורים באורך מלא.

ברם, היות ובקרב עמי אני יושב אני יודע שלפעמים יש רצון לכתוב דבר מה וקשה לבטאו. אנו עושים כתיבת צללים ועריכת צללים גם לטקסטים אקדמיים ולטקסטים שאינם סיפוריים גרידא וניתן לפנות אלינו בכל שאלה גם אם מדובר בכתיבת שיר אהבה לחברה או ברכה לבר מצווה, כי אלו הם החומרים הספרותיים שמהם מורכבים החיים שלנו, ודווקא בהם שיקולי רגש עלולים לפגום בצורה. אז אם אתם רוצים ליצור בצורה מושקעת, פנו אלינו

כולנו נאבקים בבעיה הזו, לי פעם הציעו לקום מוקדם יותר בבוקר, או ללכת לישון מאוחר יותר בלילה, לנשים יש את חופשת הלידה, לגברים אולי גם במידה מסוימת. פעם למדתי אצל סופרת שהתפטרה מהעבודה וניצלה את תקופת האבטלה כדי לכתוב את ספרה הראשון, יש סופרת שהיא אימא לילדים קטנים שבתקופת העריכה איתי הייתה מחכה שהבית ישתתק בסביבות עשר ויושבת שעה שעתיים על הטקסט. שיטות יש ואם אין אז צריך לשים גבולות סביב אותו דבר שהוא מאוד פרטי שלך, כי אחרת אין לך לא קיום ולא תקומה והופכים לסתם מכונה שמתעסקת כל היום בצרכים של אחרים. איפה הצרכים שלכם? אם יש לכם שאיפות ספרותיות אפילו אם תקדישו שעה ביום בסופו של דבר, גם אם זה יהיה בגיל יחסית מבוגר, אפילו נניח אחרי שהילדים יצאו מהבית, לא יהיה מצב שתתחילו מאפס.

אחד הדברים שאולי הכי לא מובנים לגבי סדנאות כתיבה שבעיני זו אולי הסיבה שהן כה פופולריות הוא שהן מוציאות אותך מהיום יום מציעות לך מסגרת, וכבר שילמת אז אתה חייב ליצור כמו כן מנחה טוב ימנע מיצירות טובות להיכנס למגירה וינסה לקשר אתכם עם כתבי עת, ובמיוחד זה קל כאשר עובדים עם המנחה באחד על אחד.

אני חושב שעד שהגעתי לסדנאות הכתיבה של מתא"ן, התקשיתי לכתוב משום שלא היה מי שיבין אותי. חלק מהכתיבה מתבססת על אמרת חז"ל "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה". הדבר שמנסיוני אתם יכולים לעשות זה ליצור קבוצה ולהזמין מנחה. בטוח שיש עוד אנשים שרוצים לכתוב בסביבתכם וגם אם אינם רוצים לכתוב - הם רוצים לקרוא. ברגע שתקימו קבוצה כזו לא קשה ליצור קשר עם סופרים ולהזמין אותם. חלק גדול מהסופרים והמשוררים כלל איננו מסתתר תחת מספרי טלפון חסויים וגם אם כן, די בטוח שהם מלמדים באוניברסיטה הקרובה למקום מגוריכם כתיבה ואפשר להשיג את הטלפון שלהם.

הדבר הכי טוב בעיני שתגיעו לסדנאות כתיבה בתל-אביב. לא לחינם נאמר "אוויר העיר משחרר"

עם זאת, אם נשארתם עם טעם של עוד או אם אתם רוצים סדנה מהנה לכתיבה במחיר סביר שתיבנה לפי מידותיכם או להתייעץ לגבי את מי להזמין לאן ומתי - אתם מודמנים ליצור איתי קשר.

- יואב איתמר

הספריות הן בחינם, ויש מספר ספרי מפתח עליהם אני ממליץ אם כי לא תמיד קל להיעזר בהם בלי הנחייה:

• לא לערבב קבוצות גיל. היו לי קבוצות של בני 14 עם בני 50 בני תשע עם תיכוניסטים, בסופו של דבר עצם השילוב מקלקל לכולם. יש מקרים מיוחדים שבהן אם הצעיר הוא האמת בוגר לגילו זה אולי יעבוד אבל בדרך כלל אם הרוב הם צעירים יותר או מבוגרים יותר הם יחושו שלא בנוח.
• יש לוודא כי המקום ש/בו החלטת לערוך את סדנת הכתיבה יהיה זמין לאורך כל התקופה. הסדנה לעיתים קרובות נבנית על סמך החלל ואם הנתון משתנה או לא ידוע זה עלול לקלקל

עריכה לשונית היא עריכה של חוקים לשוניים, פסיקים ונקודות ופחות מתייחסת לפן הרעיוני של הספר.

בעריכה ספרותית דנים בשאלות כמו אמינות הדמויות, סדר העלילה, כיצד שומרים על מתח, הוספת עלילות משנה וכיוצ"ב.

כשאני למדתי עריכה, לא הבדלנו בין שני חצאי העריכה, אבל בכל זאת אני מוצא למשל שאני נהנה הרבה יותר מהעריכה הרעיונית של הספר מאשר מהעריכה הלשונית, ולכן בדרך כלל את העבודה הטכנית הזו נעשית על ידי אשת צוות שלי שמתמחה בתחום.

לכל תחום יש איגוד משלו המפרסם לוח מחירים שהוא סף ההגינות מבחינת המינימום שאפשר לגבות על כל עבודה בתחום, עם זאת לעיתים התעריפים הם משאלת לב שלא מתקיימת - במיוחד לגבי אגודת הסופרים שלא טורחת לעדכן לעיתים קרובות את תעריפיה. בדרך כלל הנציגים בארגונים יענו בשמחה על שאלותיכם. 

איגוד פועלי הדפוס - 036921111

יענו על שאלות בנושא הבאה לדפוס, ניקוד, עריכה (קלה, בינונית או כבדה) וכל יתר מקצועות הדפוס

אגודת הסופרים

036953256

אגודת המתרגמים

http://ita.org.il/

מבחינת המחיר אני יכול לומר שלעיתים הליכה לעורך או מתרגם  ידוע, כמו בקניה של מוצר יוקרתי, איננה נותנת ערך מוסף שעורך פחות מפורסם לא יכול לתת. המחירים שנותנים בעלי המקצוע השונים מבוססים לעיתים גם על קשיים ספציפיים שיש בטקסט שלכם שעל פניו מותר להם לבקש אפילו 50% יותר מהמינימום אם כתב היד מוגש בצורה גרועה או אם יש קשיים אחרים ואף אחד לא בא לעשוק אתכם.

בדרך כלל מערכת יחסים כזו לא נוצרת כאשר מדובר בתרגום, כי על פי רוב אין קשר ישיר בין המתרגם והכותב. בכל מקרה אני חושב שכל מערכת יחסים בין עובד למעביד זקוקה לגבולות, במיוחד כאשר מדובר בכתיבה או עריכה של ספר שהוא בדרך כלל מבוסס על סיפור אישי מאוד של הכותב, וגם העורך מוצא את עצמו לעיתים קרובות מבטל גבולות בינו לבין הכותב על מנת להגיע לתוצאה אמנותית טובה יותר

אני מציע שבראשית מערכת היחסים תגדירו גבולות ויעדים מסוימים, דווקא משום שיחול טישטוש, כי אחרת יתגלעו מחלוקות שנובעות מחוסר תיאום ציפיות ואחד הצדדים, אם לא שניהם, עלול לסיים את התהליך עם טעם מר בפה.

ה"מה עכשיו" הוא שאלה חשובה, כי הסופרים שאני מכיר חשים ריקנות מאוד גדולה ברגע שספר מסתיים, ולכן לטובתם אני משתדל להתחיל איתם תהליך יצירתי נוסף שימלא את החלל.

מכל מקום יש סיכוי שתחושו ריקנות, שהעולם לא מכיר בערך היצירה שלכם או בערך שלכם עצמכם, שההווה אפור, שהספר לא שלם, ואין זה בושה להתייעץ לפעמים עם חבר טוב, פסיכולוג, רב או מה שעושה לכם את זה לגבי התחושות הללו ומה זה אומר לגבי העתיד.

אם שיר נולד כמו תינוק, ספר שנולד יכול לגרום לדיכאון לאחר לידה. כל אותם אנשים נפלאים שהכרתם בתחקיר, כל אותם אנשים שעבדו מסביב לספר שלכם, יוצאים מחייכם ואולי יעבור זמן רב עד שתפגשו בהם שנית, ודווקא בזמן הזה אדם נמדד ויכולותיו.

תוך התבססות על ידע הנצבר ומתפתח כל הזמן, "חבר לעט" פתחה מערכים ודפי שאלות שנועדו לעזור לכם לפתח את יצירתכם, ושיחות על מנת לתת לכם מוטיבציה ולהעשיר אותם בכל תחום שבו תרצו לכתוב. "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה" אמרו חכמינו זכרונם לברכה, וזוהי האידיאולוגיה שעל בסיסה נוצרה חבר לעט.