Logo
   
  tip  


ביקורת קטלנית
9-10-2009

היה לי מפגש עם אדם שאני מאוד מעריך שכיסח לי את הצורה. אני מודה, שלחתי לו יצירה לא שלמה וקיוויתי שיראה את הטוב מתוך הרע, והוא התייחס לדברים כמו שהם. חזרתי מהפגישה איתו נסער. הגם שרציתי להתיישב ליד שולחן המחשב וליצור הייתי מעט משותק. פחדתי שהרעיונות שלי לא טובים מספיק. במהלך הזמן מצאתי סתירות ופריכות בביקורת שלו וחשתי יותר מחוזק בדרכי, ועדיין חששתי ליצור דבר מה משלי. אבל הרעיונות המשיכו לבוא ולמרות שלא חשתי שאני רוכב על גב הנמר הסיפורי רציתי לכתוב את הסיפור, שלא ילך לאף אדם אחר, חשבתי על זה שאמרו לי שאני עדיין לא טוב מספיק ועדיין פחדתי לכתוב כדי לא להביך את עצמי. אז נתקלתי בספרו של דן בן אמוץ "קריעה תמה". על העטיפה דן בן אמוץ העליב את עצמו מודה שהספרות שלו תת רמה ואין לו כישרון, והוא אפס מאופס, זה קצת הצחיק אותי, נזכרתי במכתב שקראתי מעמוס קינן לדן בן אמוץ שבו גם מצד אחד הוא קורע לו את הצורה, ומצד שני מודה שאפילו שהוא, הסופר הטוב, חילק את ספריו לחבריו ולביקורת, הוא לא קיבל תגובה (אז איך הוא יודע שהוא טוב?) וחשבתי על זה שברגע שאנחנו מוותרים על הצורך להיחשב "טובים" אנחנו חופשיים יותר. חשבו רק על כל האנרגיה והזמן שהקדיש סטיבן קינג כדי שהמבקרים יאהבו אותו. ביזבוז זמן טוטאלי. ברגע שאנחנו מבקשים את הערכתו של מישהו, אנחנו בעצם מסנדלים את עצמנו. אנחנו יוצרים לעצמנו אליל - "אב רוחני" ולידי האדם הזה, שאיננו מכירים אותו מספיק, אנו מוסרים את יכולת השיפוט, וההערכה, והסיפוק לגבי עצמנו והכתיבה שלנו. ומי רוצה להיות עבד של אדם אחר? אנחנו אנשים מספיק מוסריים כדי לדעת בעצמנו שליכלכנו. אנחנו חושבים שאם נגיש את הביצה הסרוחה הזו הלאה, איש לא יבחין שהיא סרוחה כי אנחנו חכמים יותר מכולם, אז זהו שלא. אז אולי במקום לבקש עצה כשאנו יודעים את האמת נפגין אנו את השיפוט הטוב שלנו ונהיה חכמים יותר?



kipul
 
 
לינקים | טיפ | צוות | שירות | פרויקט תרגום | מה חדש | שאלות | המלצות | בית
 
 
 
 
 
הטיפ השבועי